רופאת משפחה

את רופאת המשפחה שלי, ד"ר שולה (לצורך העניין), אני מכיר כבר הרבה שנים.היא ממש ממש  מחבבת אותי. יתכן שהסיבה טמונה בכך שמעולם לא ביקרתי אותה. כשבריאים לא צריך כאלו. הביקור הראשון שלי אצלה לאחר האבחנה היה טראומתי ביותר (לד"ר שולה כמובן).

מיד כשנכנסתי לחדרה, הותקפתי בשאלה: "אז מה מביא אותך לפה היום?".
הסברתי לה ששיעמם לי קלות, אז קפצתי לבקר.
מסיבות השמורות עימה, היא האמינה לי, ופצחה בנאום מרגש (דמעתי) אודות החשיבות של רפואה מונעת.

בשלב הזה איבדתי את הסבלנות ושלפתי את מכתב השחרור מבית החולים איכילוב על שלל המלצותיו והאבחנה הרפואית הקודרת.

בהדרגה, ראיתי איך ד"ר שולה מחליפה צבעים ואט אט (או מהר מהר), מחווירה עד לכדי הזדהות מוחלטת עם הקיר שלידה. ידיה שמוטות לצידה וניכר שהיא עתידה להכנס למצב של היפרונטילציה עוד כמה רגעים.

התעשתתי מיד, נזכרתי בהסמכת החובש הקרבי שלי והצעתי לה כוס מים עם המלצה לשכב בצל.היא הודתה על העזרה וביקשה כמה רגעים של רוגע על מנת שתצליח להתרכז ולהעביר את כל המלל לתיקי הרפואי שבמחשב.כעבור כחצי שעה, (שהייתה מלווה ב-"אתה יודע איפה אני מוצאת את האות א',ב',ג' וכו ???"), היא הצליחה להשלים המטלה…
נפרדנו בידידות רבה ובבקשתה להתריע להבא לפני בואי אם יש בכוונתי להגיע אליה חולה.