כאשר אובחנתי, מסיבות אנוכיות בלבד, הדבר היחיד ממנו חששתי הוא שלא אוכל להשתתף במירוץ שליחים תנ"ך תש"ח שהיה מתוכנן ואליו התכוננתי (כ- 200 קמ ב-25 שעות בתוואי מאתגר). בעודי שוכב (או מתרוצץ) בבית החולים בעת האשפוז, התגנבה אצלי המחשבה שלא אוכל לרוץ יותר בכלל, חלילה (שום,בצל, מלח, פלפל,יריקה שמאלה, קפיצה ימינה).
הריצה, מהווה עוגן מטופש לחיי כבר כ 20 שנים. היא שם לצד לימודים, עבודה, משברים, שמחות – נו, הבנתם. היא שם. ואני לא מתכוון לוותר עליה.
ואז התחילו התסריטים:
אם אהיה משותק ברגל אחת – זה באמת יפריע לי? אני מעולה בלקפץ על רגל אחת אבל אני מודה שעלולה להיות פה בעיה.
ואם זמנית אתעוור?? זה באמת יפריע לי? הרי הכל בראש בסופו של דבר וממילא אני מאבד את הדרך בכל מירוץ…
הבעיה שהשילוב בין עיוורון לפסחות מנבא ריצה פחות איכותית. דילמה לא פשוטה.
בסוף, כמובן שרצתי כמו תנין בורמזי והכל בא על מקומו בשלום יחסי. כל עוד זה יתאפשר- אני שם! להוכיח בעיקר לעצמי שהכל בסדר.
😃שמעתי שממש בקרוב יש אולטרה 100 קמ
עצבים רופפים 